<h1>העיטור אות ש' שובר</h1>
<h2>דף כב.</h2>
והיכא דחייב מודה לא חיישינן לצררי דהא קיימא לן כמאן דאמר פוסקין מזונות לאשת איש ולא חיישינן לצררי. והא דגרסינן בגט פשוט (קע"ד.) ובערכין (כ"ב.) אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוות נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסה מאי בינייהו איכא בינייהו בשחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה ושלחו מתם (שמתוה) [שמתוהו] ומית בשמתיה הלכתה כרב הונא בריה דרב יהושע לאו למימרא דהלכתא כוותיה דחיישינן לצררי דאם כן הוה ליה למימר הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ותו לא אלא בשמתיה ומית בשמתיה בלחוד הלכתא כוותיה דדמי לגזלן דקיימא לן דחייבין להחזיר משום כבוד אביהן ואפילו קטנים חייבים אבל בעלמא אפילו חייב מודה לא אפסיק הלכתא כחד מנייהו ואתא רבא ואמר טעמא משום שובר ולצררי לא חיישינן והילכך קיימא לן כרבא כהלכתיה וכטעמיה דפסק הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר תנו נזקקין והוא הדין בחייב מודה ולמית בגו זמניה דהא ר' אסי ורבי יוחנן ורב הונא כלהו סבירא להו בשחייב מודה נזקקין דלא סבירא להו כרב פפא. וכן פירש רבינו שמואל דאמר חדא והוא הדין לאידך. ואף על גב דבגירסת הרב אלפס גריס דהלכתא כרב הונא בנוסחא דילן לא אשכחן. ורבינו שלמה פירש בערכין (כ"ב.) שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה נזקקין אבל בעלמא אפילו חייב מודה אין נזקקין דאיכא למימר מודה דחייב ליה אבל מיהא איכא למימר דמשכון או צררי אתפסיה והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי. ובנסחא אחרינא שלחו מתם דשמתיה ומית בשמתיה איכא בינייהו והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ואיכא לפרושי כרבינו שלמה שמתיה ומת בשמתיה הלכתא כרב הונא כלומר בההוא פליגי אבל מודה דחייב לא פליגי דאפילו לרב הונא איכא למיחש. וחייב מודה ומית בגו זמניה איכא בין רב הונא לרבא דאמר טעמא משום שובר וקיימא לן כרבא שפסק הלכתא אין נזקקין וכטעמיה וכהלכתיה, ובחייב מודה... נזקקין והיינו דאמרן [אמר] תנו נזקקין. ותמיהא לי לרב אלפס דאייתי דרב הונא ולא רבא. ואפילו למאן דחייש לצררי הני מילי בקטנים אבל בגדולים לא חייש ובשבועה גביא וכתבה שובר.
